פסיכותרפיה בספרות | מותו של איוון איליץ' | לב טולסטוי

הספר של טולסטוי נפתח במותו המיידי של איוון איליץ׳ גיבור הספר, ובתגובותיהם של אלה המקיפים אותו, ׳חבריו׳ (עד כמה שניתן לזהות חברות באנשים מן הסוג הזה), משפחתו ובעיקר הקולגות שלו למקצוע. טולסטוי מיד חודר לתחושות הנבזיות, למחשבות החבויות והתגובות שכמעט עולות בלא שליטה לכל בני האדם, במפגש הראשון שלהם מול מוות של ״האחר״:

״הלוא זה יכול לקרות גם לי, עכשיו, או בכל זמן״ אמר בלבו, ולרגע תקפה אותו החרדה. אבל מיד, בלי שיידע כיצד ומדוע, חשה לעזרתו המחשבה הרגילה : שהדבר קרה לאיוון איליץ׳ ולא לו, ושלו עצמו הדבר אינו צריך ואינו יכול לקרות״

כך מיד מתבטא לו מנגנון האינטלקטואליזציה והרציונליזציה של פרויד – בצורך שלנו להרחיק במידה – את האיום הפסיכולוגי המאיים עלינו כל כך. במידה לא מבוטלת – אותו אדם צודק, שהרי המוות לעולם לא פוגש אותנו, אלא פוגש אותנו רק במותם של אחרים. האדם עצמו, לעולם לא מודע לכך שהוא מת, אבל הוא בהחלט מודע, רואה, חווה ואבל את מותם של אחרים.

מיד לאחר פתיחה זו, שאינה אלא הסוף הצפוי לכולנו – מתחיל טולסטוי לתאר את עולמו של איוון איליץ׳ מילדות צעירה ועד שהגיע לסוף המופע. שימו לב לשורה הראשונה שפותחת את הפרק:

״סיפור חייו של איוואן איליץ׳, אשר תמו ונשלמו, היה הפשוט והרגיל שבסיפורים וגם הנורא שבהם.״

טולסטוי שותל את מחשבותיו במובלע, בהסתר – בהנגדה קסומה ומפתיעה, הרי איך ייתכן לחיות חיים פשוטים ורגילים ובכל זאת כל כך נוראיים? מצד אחד לרוב בני האדם נראה שחייהם הם מיוחדים משל אחרים, אבל בסופו של יום רובנו חיים, לא נעים להגיד , ״ליד החיים״ (לעומת איך שאנחנו מדמיינים אותם), חיים רגילים אשר מוגבלים לתוך המקומות שהתוו אותנו אליהם, בלא שבחרנו כל כך. וגם איוון איליץ׳ בסוף דרכו – מגלה שהוא היה ׳סתם אדם׳, בלא כל הישג משמעותי מתוך עצמו אלא במרדף אובססיבי אחרי מה שמקובל ׳מחוץ לעצמו׳ בחברה הכללית.

לאחר שאיוון חלה, הוא החל לפגוש רופאים שיחסם אליו הזכיר לו את יחסו של אלה אשר היה רגיל לחקור ולשפוט בבית הדין. הכוח הגדול שהיה לו שנים רבות בבית המשפט, מול בני אדם אחרים – כעת חסר משמעות בעבורו. אין לכך כל השפעה, ופתאום הוא כנוע למחשבותיהם, להחלטותיהם של היועצים הרפואיים. פתאום הוא נוגע בנחיתות, בשבריריות האנושית העדינה.

ככל שמצבו מחמיר, הוא נואש יותר לכל עצה שנשמעת טוב לרוחו האבודה. הוא מנסה להקפיד ככל הניתן, אחר הוראות הרופא, בדייקנות, בצייתנות:

״ובתקופה הראשונה אף מצא בקיומן נחמה״.

נדמה בנקודה הזאת – איך ברגעי משבר, הנסיון להאחז ׳ביודעי דבר׳ הוא משמעותי לאדם, מתוך שהוא מרגיש נטוש, עזוב... אנושי. ומה גודל האבסורד שבמשך חיים שלמים, בעודו ׳אוחז בחיים׳ – איוון איליץ׳ (ורובנו) לא שם לב שגם שם – הוא רוב הזמן נאחז ׳ביודעי דבר׳ שבמרבית המקרים מכתיבים לו את משמעותו, רדיפותיו, חיפושיו, הכרעותיו – ברוב הנושאים המשמעותיים של החיים (מקצוע, נישואין, משפחה, אמונה וכו׳).

ננסה לחשוב על תסריט חיינו, על השקפותיהם של הורינו ברוב הנושאים הגדולים, את השפעת החברה עלינו, את השפעת הדת עלינו – ונוכל לשאול עד כמה מכל זה כלל שייך לנו?

האם עשינו משהו במנותק מהם, מדרישותיהם? האם ביטאנו משהו מתוך עצמנו?

כאמור – אין כאן כל תשובה טובה. זאת שאלה שמוכרחים להתמודד איתה.

אך בניגוד לחיים הבריאים שהכיר כל חייו, שם קשה כל כך לזהות את אלה שמכריעים אותך לחיים שלא בחרת – כאן, כשגופו בועט בכל המוסכמות, כאן כשגופו בוגד בו בלא כל התחשבות – כאן הוא שם לב שאין לו במה להאחז..

הוא יכול להביט לאחור, חודש קודם, חודשיים קודם – ולראות כיצד המחלה מחמירה, כיצד הוא הולך ואובד למרות עצותיהם של יודעי הדבר, המומחים למיניהם.

בהמשך לכך – הבדידות העמוקה של החולי, שרק האדם יכול להכיר בפני עצמו – מפגישה את איוון איליץ׳ מול התחושות העמוקות שלו – בדבר סבלם של אחרים – בגלל המצב שלו. הוא מאמץ איזו אשמה קיומית על כתפיו – ״אי נעימות חדשה שהוא מסב לאשתו״ מה שמעלה את השאלה הגדולה - מהי משמעות הסבל ומדוע אנחנו נלחמים כל כך להציל ולשמור אנשים שסובלים עמוקות כשאין מרפא והסבל גובר וגובר? שאלה שרבים עוסקים בה בכל העולם ומספקים לה תשובות בקצוות שונים. יש כאלה שלא רואים שום משמעות בסבל, ומבקשים להירדם במעבדות בשבדיה. יש אחרים שמוצאים זיכוך דתי בסבל, כמו כפרה על עוונות, ויש רבים וטובים, אולי הרוב המוחלט – שפשוט לא מוכנים לוותר על החיים עצמם, ומוכנים לחיותם יהא המצב אשר יהא.

ראו איזה מילים חמורות טולסטוי בוחר בשביל לתאר את הסבל שאין לו סוף:

״ולחיות כך, על סף האבדון, לבדו, ללא נפש חיה העשויה להבינו ולרחם עליו.״

ככל שהמצב מחמיר, ההדחקות וההכחשות של איוון איליץ׳ אודות מותו הקרב הולכות ונשחקות. הוא מתחיל להבין:

״הרי לא בהם, במעי העיוור ובכליה, העניין, אלא בחיים ו..במוות. כן, היו חיים, והנה הם אוזלים, הולכים ואוזלים, ואני אינני מסוגל לעכב בעדם.״

הוא מתמודד מול דבר מה בלתי נמנע, אליו רק לעיתים מזדמן לאדם להתכונן אליו(שלא כמו במוות ׳בהפתעה׳). הוא מתמודד מול מותו שלו ומי בכלל יכול לדמיין את המוות של עצמו? כל אחד מאיתנו מתנהג אחרת אל מול עובדת מותנו, ומעניין איך זה משפיע עלינו ואיך זה מכוון את הכרעותינו במשך החיים.

ככל שההכחשה אובדת מכוחה, איוון איליץ׳ מתחיל להביט בחיים כפי שהם, בלי כל הבדיות והמשמעויות שנאחז בהם חיים שלמים – ומתחיל לשאול שאלות קיומיות, קשות, מורכבות.. מפחידות כל כך,, אבל סוף סוף אנושיות ועמוקות:

״אם לא אהיה, מה יהיה? לא יהיה כלום. אז איפה אהיה, כשלא אהיה? האם זה מוות? לא, אינני רוצה.״

לאחר מכן טולסטוי מפתח דוגמת מופת להכחשה הכל כך נחוצה מול התמדדויות קצה כמו סופיות. הוא מתאר את איוון איליץ׳ נזכר במונח מתחום הלוגיקה "סילוגיזם" – 2 הנחות שמהן נובעת בהכרח מסקנה כפויה:

״קאיוס – אדם, האנשים – בני תמותה, על כן קאיוס בן-תמותה.

הנחה זו - ״נראתה לו כל חייו נכונה רק לגבי אותו קאיוס, ובשום אופן לא לגביו״

כמו שאמרתי בהתחלה – נוח לנו להאמין – שרק אחרים מתים, ואנחנו המיוחדים כל כך, האהובים כל כך – חסינים מפניו מציאות זאת, ונוכל לשכנע את עצמנו במסתורין, ובלא כל קושי – שהאור חשוך והחשוך מלא אור. הסילוף הפנימי הזה יכול להוות אוצר פסיכולוגי, ולעיתים אף התנפצות אין סופית.

איוון איליץ׳ כבר הבין שהוא לקראת הסוף, וכל הנחמות וכל ההדחקות כבר אין להן שום כוח בתוכו. כעת הוא צריך להתמודד עם בני האדם, שעוד אוחזים בהדחקה, אוחזים בבדיות השכיחות, בנימוסים, ביראת הכבוד שמעליבה כל כך את קיומו... נמאס לו מהשקרים שלהם, נמאס לו מהיעדר האומץ שלהם לבטא מולו את האמת,, את האמת שהוא עומד למות בקרוב.

״השקר הזה עינה אותו. עינתה אותו העובדה שאיש לא רצה להודות במה שידעו הכל וידע גם הוא, אלא שהכל רצו לשקר בעניינו בגלל מצבו הנורא, ורצו ואילצו אותו עצמו לקחת חלק באותו שקר... די לשקר, גם אתם וגם אני יודעים שאני הולך למות, אז הפסיקו לפחות לשקר. אבל מעולם, מעולם לא מלאו לבו לעשות זאת.״

כמה שעות לאחר מכן, בעודו מבין בכאב ״שעולם כמנהגו נוהג״ – איוון איליץ׳ ״ראה שהאירוע המפחיד והנורא של מותו המתקרב הונמך לרמתה של אי-נעימות מיקרית.. בדומה לאופן שבו נוהגים באדם הנכנס לחדר-האורחים ומפיץ סביבו ריח רע.״

איוון איליץ׳ ממשיך לגעת בשברירות האנושית, הוא כבר ממש חלק ממנה, מסוגל להביט בצעדים הקטנים לקראת הסוף. הוא מפחד להסתכל במראה כשהוא צריך להחליף חולצה, בשביל לא להיבהל. הוא מפחד להיות לבד.

״משמים עד להחריד להיות לבד, הוא רוצה לקרוא למישהו, אבל יודע מראש כי בנוכחות אחרים יורע מצבו עוד יותר. לפחות שוב מורפין, אם כך – שאשכח קצת את עצמי״.

לשכוח את עצמנו – לעיתים מהוות פתרון במרכאות או לא – לאימה האנושית, שיכולה לגעת בנו ברגעים של קצה. להתמודד, להרגיש, לכאוב – זו אימה שהאדם מבקש להימנע ממנה לעיתים – ולכן כל כך נעים ׳לא להיות׳.

אם נהיה אמיצים, נוכל לבטא גם מול עצמנו - את הדרכים שלנו "לא להיות" ולברר מדוע אנו נוהגים כך.

ואם נדמה שכל זאת לא מספיק, ואם נדמה שטולסטוי כבר כתב מספיק בעומקים שלו את מחשבותיו אודות העולם – אז הנה הוא ממשיך לקחת אותנו בשבילים העדינים המסתוריים של תוככי הנפש – בעוד איוון איליץ שרוע בעצבות עמוקה – מחשבות אודות אלוהים, שהוא כלל לא מאמין בו ״פולשות״ לתוכו:

״הוא בכה על אין האונים שלו, על בדידותו הנוראה, על לבם האכזר של בני אנוש, על אכזריות האל, על אי-קיומו של האל. למה עשית כל זאת? למה הבאת אותי לכאן? על מה, על מה אתה מענה אותי עינוי נורא כל כך?.. לתשובה לא חיכה, ובכה על שאין תשובה ואף לא יכולה להיות״

טולסטוי משריש בתוכינו את הנתון הבלעדי – להיעדר כל תשובה ערכית לסבל מלבד קיומו כחלק מן היות אדם – בלא אפשרות לבטלו, בלא אפשרות להתנגד לו ואף בלא ציפייה שיהיה אחרת. אין אונים זה – הוא חלק מחוקי הפורמט אם נרצה ואם לאו. על האדם לקבל זאת כחלק מן הקיום, כתנועת מי אגם עדינה בין רגעים טובים לרגעים כואבים.

מתוך הדממה לשאלותיו – הוא החל לפנות לראשונה בחייו לעצמו בשאלה החשובה כל כך:

״מה אתה צריך״?

בתוך כך התחיל שיח פנימי על איזה חיים הוא רוצה לחיות מעכשיו – אך עוד לפני כן ומתוך כך – הוא נאלץ לבחון במשקפיים מחודדות - את חייו המוקדמים, חשבון נפש שמתעורר בנפשותינו לעיתים רק ברגעי קיצון של אימה.

תהליך זה של התבוננות מהווה אוצר פסיכולוגי ותחושה עזה של קיום.

איוון איליץ מנסה לבחון את כל הרגעים המאושרים של חייו ומלבד רגעי אושר פשוטים של ילדות – נדמו לו כל חוויות בגרותו – כמרדף אחר בדיות שכיחות:

״אלא שבדעת הקהל עליתי בהר, ובאותה מידה בדיוק הלכו ואזלו תחתי החיים..״

לקראת סוף הסיפור – טולסטוי מבטא בצבעים שונים את הנקודה המשמעותית שהוא מנסה להעביר לקוראים שלו – אודות החיים ובעיקר – אודות חיים בהיעדר עצמי נוכח - מתוך זה שמעולם לא בחר מתוך עצמו - אלא תמיד התקיים בריצוי בני אדם אחרים, בכדי להתחבא תחת אישוריהם כלפיו.

״כל מה שהיווה ומהווה את תוכן חייך אינו אלא שקר, הונאה המסתירה מפניך את החיים ואת המוות״

״אתה חושב שהקרון נע קדימה, שעה שהוא נוסע לאחור, ופתאום נודע לך הכיוון האמיתי.״

הסכנה הגדולה, והלימוד הכואב שטולסטוי מנסה להשריש בקוראיו – היא בעיני ההתבוננות בחיים, לפני מחלות האימה, לפני הזקנה המפוררת. הוא מבקש מבני האדם להתבונן בבחירותיהם, ולא ללכת אבודים מרצון (ואפילו בלא מודע) אל תסריט חיים שלם שלא נבע מתוכם!

טולסטוי מבטא קריאה לחיים אותנטיים שנובעים מתוך בחירה פנימית אמיתית ולקיחת אחריות על החיים.

אם אתם רוצים להתחיל בספרים פשוטים יותר לקריאה,

אתם יכולם להזמין את שני ספרי הדיאלוגים שלי שיעזרו לכם

למצוא את הקול האותנטי שלכם בתוך הרעש האין סופי שעוטף אותנו.

להזמנת הספרים שלי