למה קשה לחזור מטיול ארוך?

צרכים ראשוניים

אחרי שמטיילים תקופות ארוכות בחול, עולות בך מחשבות שמרגישות ברורות כל כך, עד שישנה תחושה שאולי גם אחרים חווים את זה בנפשם. היו לי שני טיולים ארוכים שארכו מעל חצי שנה כל אחד

(טיול אחד במזרח, והשני באוסטרליה-ניו זילנד) ואחת המחשבות החקוקות ביותר התבטאה בתוכי כך:

'במזרח אפשר לך להרגיש ילד. צרכים ראשוניים (אבודים) מתמלאים. אפשר להיות אתה בצבעים נשכחים."

לא מעט אנשים מתארים את כמויות רגעי הקסם העדינים בהם יכלו להיות אחד עם הדבר בשתיקה צנועה, במבט ובריח. להיות! להיות ממש. בלי שקורה משהו מיוחד. להיות נוכחים ולהרגיש את עצמם בתפארתם.

נדמה שזה קשה מאוד להיות. לשהות במציאות המקפיאה 'הבוגרת' שדורשת אותנו כל הזמן אל משימות כאלה ואחרות. ואיפה הילד שבתוכנו? שרקד, צחק וחייך כמו שרק ילד יכול לחייך? כמה קשה לייבא את האפשרות לאפשרות הזאת בתוכנו, ביום-יום שלנו. לא רוצים להיגמל!

מיד אנחנו נוחתים וחושבים 'טוב, אז מה עכשיו?' ואיפה אנחנו אל מול זולתנו? איפה אנחנו במאבק המתמיד בין אני ועצמי, אני והאנשים שאני משווה את עצמי אליהם? ועד כמה בכלל אני יודע מה אני רוצה מהחיים האלה בכלל? השאלות קופצות ומשתוללות ולא מניחות לרגע.

שעמום ומסגרת

אלה שחוזרים אל תוך מסגרת שמחכה להם, נוחתים בצורה רכה יותר. יש להם 'למה' זמין שגם אם לא מהווה תשוקת חייהם, מהווה לפחות קרקע לשוב אליה. אנשים שמצפים ומכירים אותך. אתה לא מתחיל מההתחלה.

ומי שנאלץ למצוא את דרכו מחדש, נאלץ להתמודד עם עצמו לעיתים יותר מכפי שהוא מעניין לשהות עם עצמו. אנחנו רגילים להיות במסגרות מגיל צעיר, להסיח את דעתנו מדעתנו! לא להיות בחברותא עם עצמנו, וכשאתה כבר לא בגן, ולא בטיול, ובגיל בגרות, ובלי איזו 'דרך' שיצרת לעצמך - העומס הרגשי והשעמום יכול להכאיב לך עד מאוד. לעיתים זה נדמה שעלייך להודות בכך, שיש גבול עד כמה תוכל לשהות בחברתך בלי לעשות, ליצור או לשאוף אל דבר מה.

החלק הזה יכול להביא אנשים אל עצבות ודכאון, שהרי רק לפני כמה רגעים אלה חשו פסגות של נוכחות, אושר צנוע ועדינות שתאמה את נפשם, ואילו כעת אלה נדרשים לברוא את עצמם מחדש בלית ברירה.

ירידת מתח אדירה

איך עוברים מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא במהירות גבוהה כל כך?

איך חוזרים אל המונית שמשמיעה את החדשות הנוראיות מדי שעה?

איך מביטים שוב לאחור מחשש ש... כשיום לפני כן יכולת לעצום עיניים?

אנחנו מסתירים מעצמנו את הידיעה העמוקה, שתכף ממש נכנס אל מרחב בו נהיה מוצפים מעת לעת במציאות איומה מדי, כואבת מדי, חודרנית מדי שאין לנו דרך להתעלם ממנה. הידיעה הזאת, כלומר - הידיעה המוסתרת הזאת בתוכנו, בועטת בתוכנו כמי שאולי בוגדים בעצמם. שהרי מי מבקש לחזור אל תוך קשר שיש בו צדדים כאלה? למה אני עושה את זה לעצמי?

קשה לזכור את הלמה האמיתי שלי, ולא לכולם יש למה. למען האמת, לרוב האנשים זו פשוט ברירת המחדל שהרי אין איזו חלופה משובחת שמחכה, וגם אם זו ישנה - זה מהלך קשה ביותר לעזוב כמובן.

ובכל זאת, אין אלא ליצור 'למה' שבעטייו יהיה ראוי לנו לשאת את עצמנו עם היופי ועם הכאב שאנחנו חווים, כזה שנהיה גאים בו או לפחות נחזיק בתוכנו את מחשבתו של סארטר המקסים:

“There may be more beautiful times, but this one is ours.”

ואם יש לך מחשבות ושאלות, אפשר לכתוב לי - daniel.chechick@gmail.com